חנקה היא המזהם המשמעותי ביותר במי תהום בארץ. חלק ניכר מהחנקן שמשמש לדישון בשטחים חקלאיים מחלחל כחנקה מתחת לבית השורשים, ומשם דרך התווך הלא-רווי העמוק אל האקווה. מחקר זה מתמקד בשטפי חנקה לאקוות החוף מתחת לפרדסים בקרקעות חמרה בשרון. בית השורשים של עצי הדר והתווך הלא-רווי העמוק שמתחתם נדגמו לצורך בדיקות של משתנים כימיים ופיזיקליים המשפיעים על הסעת חנקה. מודלים של זרימה אנכית והסעת אמון וחנקה דרך האזור הלא-רווי, כוילו לנתוני הדגימות שנאספו בעזרת תכנת HYDRUS-1D. המודלים המכוילים שימשו להדמיית רמות דישון מופחתות. הדמיות שיושמה בהן מחצית מכמויות הדשן החנקני המשמשות כיום בחלקות שנדגמו (לא כולל החנקן שבמי ההשקיה), נמצאו יעילות מבחינה חקלאית-סביבתית: רמות דישון אלה גרמו להפחתה של כ-75% בחלחול החנקה לאקווה, בעוד שקליטת החנקן על-ידי השורשים נותרה קרובה להמלצות משרד החקלאות ופיתוח הכפר לדישון פרדסים. רמת הדישון המופחתת תוריד את הריכוז הממוצע במים שבנקבובי התווך הלא-רווי אל מתחת לתקן החנקה למי השתייה, ולכן מוצעת כרמת דישון מיטבית לפרדסים בקרקעות חמרה, מעל אקוות החוף.