פסולת ימית מוצקה היא בעיה עולמית, וכמותה בימים ובאוקיינוסים נמצאת במגמת עלייה מדאיגה. אחרי שנים של הזנחה עלתה הבעיה לראש רשימת המשימות של המִנהל הסביבתי בעולם, והוכרה כמפגע סביבתי, בטיחותי, תברואי וכלכלי, שאין לו פתרון קסם, אך בהחלט אפשר למזערו. למרות זאת, רמת ניקיון החופים השתפרה בישראל בשנים האחרונות בזכות שילוב מספר פעולות במסגרת תכנית "חוף נקי" של המשרד להגנת הסביבה, שכללה ניקוי, הנהגת "מדד חוף נקי", אכיפה, חינוך, הסברה ופרסום. בשנת 2012 החל מחקר חדש בחופי הים התיכון של ישראל, שמטרתו לאפיין את מרכיבי הפסולת הימית, מקורותיה ופיזורה במרחב ובזמן, בשיטות בנות–השוואה עם נתונים דומים מרחבי העולם. תוצאות ראשוניות מלמדות שמקור מרבית הפסולת הוא ביבשה, וכי קיימת שונות בין מקורות הפסולת בקטעי החוף השונים. בשני החופים הדרומיים ביותר בישראל (זיקים וניצנים) יש הרבה פחות פריטים המזוהים כפסולת ממקור יבשתי, וחלק מהפסולת מגיע אליהם מעבר לגבול הדרומי של ישראל. המאמר משלב סקירה של מדיניות הטיפול בבעיית הפסולת הימית בישראל ותיאור של המחקר בנושא זה, המצביע על הצורך להרחיב את הטיפול בבעיה.