הר הגעש הפולט אפר ועשן באיסלנד משנה סדרי עולם כמעט. בעידן של תחבורה אווירית בין יבשתית, הפסקות לא מתוכננות בתחבורה, שמיים מלאים בחלקיקים קשים, ומאות אלפי בני אדם המנועים מלנוע ולהמשיך בשגרת חייהם המערבית-מודרנית הם כמעט אפוקליפסה. גם כתם הנפט הגולמי במפרץ מקסיקו והיעדר היכולת להיאבק בו ולעצרו מעמידים את האדם המערבי, המשתמש בטכנולוגיות חלל מתקדמות חסר אונים מול איתני הטבע מצד אחד, ומול אזלת ידו להתמודד עם תוצאות מעשיו מצד שני.
מן הראוי, ששתי תופעות אלה יעודדו אותנו למעט צניעות. להבנה, שהטכנולוגיה המתקדמת אינה חזות הכול. היא אינה מאפשרת לנו באמת לחזות אסונות טבע, היא בודאי לא מאפשרת לנו להתמודד עם אדמה רועדת, הר געש מתפרץ, ואפילו לא עם באר דולפת, המפיצה מדי יום אלפי ליטר נפט גולמי, הפוגע במערכות אקולוגיות רגישות באזור בו יכולת פיזור הנפט מוגבלת.
בימים אלה חגגנו את חג שבועות – חג מתן תורה. בספר שמות, פרשת יתרו, מסופר על הר סיני אליו טיפס משה רבנו "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (שמות, י"ט, י"ח). משה רבנו ירד מהר סיני העשן והביא לעולם את עשרת הדיברות, אותו מסמך מכונן המבטא את חוקי המוסר שבין אדם לחברו ואת יחסי האדם עם אלוהיו. האם מסמך דומה יכול להיכתב תחת ההר העשן באיסלנד? אולי ההר הפולט אפר שחור והים המוצף נוזל שחור, צריכים להביא אותנו, בראשית המאה ה-21, למעמד ברית חדשה בין האדם לטבע? ברית שתבטא את צניעותנו כלפי איתני הטבע מחד, ואת אחריותנו כלפי הטבע מאידך; ברית, שגם תתבטא באחריות ואכפתיות של כל אדם כלפי כל אדם באשר הוא אדם.