דבר העורך

לקוראות ולקוראים שלום

העבודה על הגיליון שלפניכם החלה בקיץ האחרון. בעיצומה, בחג סוכות, נסעתי דרומה בכביש 90, לכיוון אילת, או יותר נכון – לעקבה. כמי שבצעירותו התגורר בבית ספר שדה עין גדי, הנסיעה לאורך חופי ים המלח הציפה אצלי רגשות מעורבים: שילוב של געגועים נוסטלגיים לחוויות, למקומות ולאנשים, ושל תדהמה מדינמיקת ההרס המתעצם של חבל ארץ בראשיתי זה. השיא הרגשי הוא בקטע הכביש שהוסט עקב בולענים שהתפתחו מתחת לגשר נחל ערוגות, אל פאתי שמורת עין גדי, מקום שנהגתי להתחקות בו פעמים רבות אחרי אורחות חייהם של עדרי יעלים, וצפיתי עם שחר בהתנהגות החברתית של קבוצות שפני סלע.

בסיום המעקף נאלצתי לחזור למציאות, כאשר הרכב שלפניי עצר בשולי הכביש, והנהגת סימנה לי שברצונה לשוחח. "איך מגיעים לים המלח?" היא שאלה. 45 דקות היא נוסעת לאורך החוף, וגישה לים – אין! (יכלה אגב לשאול במילותיו של ויקטור חסון: "שעה, שעה שאני מחפש את הים... לא למדו לשים שלט קטן – ים?") נאלמתי דום. מה כבר אפשר להציע לה? לשוב על עקבותיה לחופים בקצה הצפוני של ים המלח, או שמא לכוון אותה לחופי ברכות האידוי התעשייתיות באגן הדרומי? זה כל שנותר, לאחר שחניון עין גדי וחוף מינרל נסגרו בשל סכנת בולענים, והים הנסוג נשקף לרוב הרחק הרחק מהכביש.

גורם העיקרי לכל חולייו של ים המלח הוא ירידת מפלסו עקב השימוש הנרחב שעושה האדם (הישראלי, הירדני והסורי) במימיו. ייצוב המפלס הוא היעד שהמדינות השכנות צריכות לחתור אליו בנחישות. עם זאת, ההכרה שפעילות האדם היא שהביאה לנזקים מחייבת ענווה וזהירות מופלגת בכל פעולה לא טבעית המיועדת לשקם את האגם, פן שכרנו יצא בהפסדנו. אנו לא נזכה לראות את ים המלח שב להיות מה שהכרנו, כך שעלינו ללמוד להסתגל לתוצאות הירידה. להמשך קריאה

רשמים מאירוע השקת גיליון ים המלח

אירוע חגיגי להשקת הגיליון נערך ב-27.2.2017, במשכנות שאננים, ירושלים. היה מעניין, מחכים, מפתיע, טעים ומרגש. תודה לכל המשתתפים בערב הרב-תחומי (שכלל, בין השאר, מדע, סביבה, מדיניות, כלכלה ואמנות) שניסה לרדת לעומקם של האתגרים באזור ים המלח. מי שלא בא הפסיד, אבל יכול לעיין במצגות ולהתקנא בתצלומים היפים:

תכנית האירוע

מצגת: ים המלח - תמונת מצב ואתגרים, ד"ר גדעון בר, המכון הגאולוגי לישראל